ייחוס הוצאות מימון להכנסות מדיווידנדים בידי חברה
ייחוס הוצאות מימון להכנסות מדיווידנדים בידי חברה
ביום 8.1.2013 התקבל פסק דין בבית המשפט המחוזי בתל אביב העוסק ב”גורל” הוצאות מימון בגין הלוואות שנטלה המערערת למימון רכישת מניות ידיעות אחרונות וחברות קשורות (להלן: “החברות המוחזקות”) – האם יותרו בניכוי שוטף כטענת המערערת, או שמא יקוזזו כנגד דיווידנדים (“פטורים ממס”) שנתקבלו בידיה.
המערערת רכשה מניות של החברות המוחזקות, חלקן בשנת 1976 ואת יתרתן בסוף שנות ה-90. עלות ההשקעה הכוללת הייתה בסך של כ-400 מיליון ש”ח. לצורך הרכישות האחרונות נטלה המערערת הלוואות בסכומים גדולים, ודרשה את הוצאות המימון (עד עשרות מיליוני ש”ח בשנה) כהוצאות שוטפות. נוכח המעורבות האינטנסיבית של המערערת בענייני ידיעות אחרונות והכוונה לממש את ההשקעה עם הבשלתה, ראתה המערערת בהשקעותיה בחברות המוחזקות פעילות המגיעה לכדי עסק.
מנגד, פקיד השומה ראה בהשקעות אלו השקעה הונית המניבה הכנסות דיווידנדים, ולפיכך ייחס חלק מהוצאות המימון ואחרות עד לסכום הדיווידנדים שקיבלה בשנת המס כנגד דיווידנדים אלו. בהיות הדיווידנדים “פטורים ממס” ירדו הוצאות אלו לטמיון. כל זאת נעשה על פי הוראות סעיף 18(ג) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ”א-1961 (להלן: “הפקודה”). לעניין יתרת ההוצאות (מימון ואחרות) שלא יוחסו לדיווידנדים, טען פקיד השומה כי אין להתירן על פי סעיף 17 לפקודה, בהיותן הוצאות שאינן משמשות בייצור הכנסה. לפנים משורת הדין ניאות פקיד השומה להיוון יתרת ההוצאות (שלא יוחסו לדיווידנד) לעלות ההשקעה.
בית המשפט בחן את אופי ההשקעה וקבע כי מדובר בהשקעה הונית לטווח ארוך. להלן המבחנים העיקריים שהצביעו על כך:
● המערערת היא חברה ללא מנגנון עסקי, ואין לה עובדים.
● זמן ההחזקה במניות הוא ארוך (חלק יותר מ-30 שנה וחלק יותר מעשר שנים).
● בדוחות הכספיים המניות מופיעות כרכוש קבוע והשקעה לטווח ארוך.
● בכל שנות הערעור החזיקה המערערת אך ורק בחברות המוחזקות, כשכנגדן במאזני החברה עומדות הלוואות שמימנו רכישתן.
● מעורבותו הרבה של בעל השליטה מר אליעזר פישמן בענייני ידיעות אחרונות, בעיקר בניהול וביישוב מחלוקות בה, לא הוכרה כפעילות מטעם המערערת המגיעה לכדי עסק, אלא כפעילות בעל מניות הפועל להשבחת השקעתו. זאת בין השאר נוכח השליטה הבלתי מעורערת של נוני מוזס בידיעות אחרונות.
בית המשפט קבע כי אף שלשון סעיפי הפקודה מאפשרים את פרשנות המערערת, הרי סוגיה זו הוכרעה בהלכת כלל (ע”א 635/68) כך שהכנסה מדיווידנד בין-חברתי בידי חברה על פי סעיף 126(ב) לפקודה היא הכנסה פטורה ולא הכנסה שהוצאה מבסיס המס. אי לכך דיווידנד כאמור הוא “הכנסה מועדפת” על פי סעיף 18(ג) לפקודה, ויש לייחס אליה הוצאות כמצוות הסעיף.
יתרה מזאת, בית המשפט טוען כי גם היוונן של הוצאות מימון אלו על עלות המניות (וניצולן בעת מכירת המניות) אינו ראוי, כלהלן:
“אין מחלוקת כי הוצאות המימון כולן או חלקן שימשו בייצור הכנסה מדיבידנד (במובדל מעסק) כמצוות סעיף 17 לפקודה. משכך ‘שימוש’ נוסף בהם על דרך היוונם לעלות המניות אינו יכול שיעשה… אם הוצאות אלו שימשו ביצירת הכנסה כאמור אין עוד לראותם כחלק מן עלות המניות… האם פרשנות זו יכולה להוביל לתמריץ שלילי לחלוקת דיווידנד? יתכן.” [ההדגשה אינה במקור – י”ח].
מסקנות ותובנות
● בשנה שבה אין לחברה הכנסות מדיווידנדים, כלל הוצאות המימון המיוחסות להשקעה הספציפית יותרו בשוטף או יהוונו לעלות ההשקעה, על פי אופייה.
● אם ניתן והעניין בשליטת החברה המשקיעה, מהיבט התרת הוצאות המימון תעדיף החברה המשקיעה חלוקת דיווידנדים פעם במספר שנים ולא כל שנה, כדי להקטין חשיפת תיאום הוצאות המימון.
● באנלוגיה לתוצאת פסק הדין: אם המשקיע הוא יחיד, הרי יינתן לו לנכות את מלוא הוצאות המימון כנגד הכנסות הדיווידנד. טענת פקיד השומה לייחוס מרבית הוצאות המימון לעלות המניות לא תישמע.
המידע המוצג באתר, בחוזרים ובמאמרים הינו מידע כללי בלבד וייתכן כי נפלו בו טעויות ו/או השמטות. לפיכך המידע אינו מהווה תחליף לחוות דעת מקצועית פרטנית וכל המסתמך על המידע בכל דרך שהיא, עושה זאת על אחריותו בלבד.